מוזר ששמתי לב לזה רק לאחרונה, אולי מאז הריב עם שירה. אין לי ממש חברים. וזה מוזר להגיד את זה, כי אני לא רק בן אדם נורמטיבי בתחום החברים, אני בן אדם ממש חברתי, ובכל מסגרת שאני משתייכת אליה אני מוצאת חברים ואנחנו נהיים חברים הכי טובים ומבלים כל הזמן ביחד. אולי זה לא מדויק אז, להגיד שאין לי חברים. יש לי את החברים של המסגרת הנוכחית, אבל אין לי את הבסיס של החברים, אין לי את הישיבה הקבועה להביא אליה את האנשים מבחוץ ולהגיד ״תכירו, אלה חברים שלי מהבית״. שירה אמרה לי בריב שכולם כלים בשבילי, כלי לתיכון וכלי לצבא וכלי לעבודה, וזה לא נכון כי אני אוהבת אנשים מכל לבי כשהם חברים שלי, ובכל זאת, למה באמת חברויות שנראו לי כמו הדבר הכי יציב וקבוע ולכל החיים הצליחו להתמסמס לי בין הידיים. האם בגלל שבאמת היו כבר לא רלוונטיות, האם בגלל שריכזתי את לבי וענייני במקום חדש, באנשים חדשים, או אולי בגלל שבתוך תוכי פחדתי אני כבר להפסיק להיות רלוונטית כשהזמן יחלוף. ואולי הכל אקראי ואין באמת על מה להפנות את האצבע המאשימה. אולי כשניתקתי את החברות שלי מהתיכון חרצתי את גורל ה״חבורה מהבית״ וזהו.
זה קצת עצוב לי שאין לי בסיס, פתאום כשאני קולטת כמה זה מובן מאליו, וכמה זה פשוט התפספס לי, כנראה, או שאולי ויותר גרוע, אני פספסתי לעצמי את זה. כל פעם שעומר ואני נוסעים הביתה שלו כמעט חברים שלו מתקשרים ואומרים לו לבוא לישיבה, יש הרבה אנשים סביבו, הוא אף פעם לא ירגיש לבד, האנשים האלה לא יעלמו לו, והעניין הוא, שזה כל כך קל, זה היה אמור להיות לי כל כך קל, לכולם יש חברים מהבית, ואותי אוהבים תמיד ולי יש חברים תמיד, איך זה גם תמיד נעלם. |
;){kind=link}