עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

חברים
נערת הגורלJust a JoeRoseGeminiIM AL
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
כל  (1)
ארכיון

אוויר סמיך

24/03/2018 09:27
סול
אני משתוקקת. משתוקקת באמת מהלב. מוזר, קשה לי לקבל את זה. אני לא יודעת איך זה ככה. אני עוד לא יכולה לקרוא לזה. לא יודעת מה אני עוד לא יכולה לקרוא לזה. אולי בצדק, אולי זה באמת סתם. פעם חשבתי שאתה סתום, היום כשאתה עושה את אותם קטעים סתומים אני עדיין אומרת לעצמי איזה סתום, ובכל זאת משהו בתוכי מתרחב כלפיך. הלב שלי נפתח, והגוף שלי, החזה, המותניים, הבטן, רוצים בך. ולפעמים בא לי להגיד. לא כוידוי, לא בתקווה למשהו. זה לא העניין, בכל אופן. פשוט כדי להתבטא, כדי למצוא מנוס ללב הגולש על גדותיו. הלב לא גולש על גדותיו מרוב אהבה סוערת ועיוורת כלפיך, כמעט הערצה. לא. הוא גועש מתוך אהבה איטית, חמה, קרובה. מתוך חיבה לדבר הזה שנוצר, שהפך להיות חלק מהחיים, עמוד, שהוא כבר מובן מאליו, או אולי הכרחי. אבל אין לאן לפלוט את הכל, תמיד אני לא מרגישה לעצמי הגיונית, ואולי כולם לא מרגישים לעצמם הגיוניים, אבל הצורך גובר. וככה מסתובבים ברחובות אנשים שכשהם מרגישים הם מעזים, הם פולטים, כי אין אופציה אחרת. אף אחד לא אמר להם שיש אופציה אחרת. הם לא חושבים שיש אופציה אחרת. מי אמר לי שיש? מי לימד אותי לשתוק? מי אמר לי כשהייתי בת חמש ״אל תגלי״? מי לימד שהכל צריך להיות שזור בפייטים, לא צורם? או אולי צורם, אבל צורם פוטוגני, צורם כמו מוזיקה צורמת, כמו מופע מחול אפלולי, כמו לסת חדה שכועסת יפה, לא צורם כמו ספה חומה ומשפטים שנתקעים אחד בשני ולחם עם חמאה ואוויר סמיך.
edya
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: