זריחה חדשה |
|
אתמול היה לי חרא בלב. לא הצלחתי לגלם דמות שאני צריכה לגלם וזה שיגע אותי.
הבעיה בכל מה שקשור למשחק היא שזה חולש על עוד מליון רבדים אחרים. כשאני לא מצליחה לגלם דמות אני מרגישה לא אינטלגנטית. ולא מעניינת. ולפעמים- זו ההרגשה הכי גרועה- פתטית. פתטית שאני נאחזת במשחק בכל הכוח, ואולי אין בי את זה בכלל. ואולי יש לי, את החומר הגולמי, אבל כרגיל, הקלפים שלי טובים יותר מהיכולת שלי לשחק איתם. והכאב הזה כואב כל כך, כאילו הוא מערער את כל קיומי. מי אני אם לא סול שטובה במשחק. שיודעת לנתח דמויות, שמבינה את כל רבדי הרגשות הדקים ביותר שלהן. מי אני אם אני לא מצליחה לבטא את זה, ואם הכל נשאר בראש שלי. אולי אני בכלל טובה בפסיכולוגיה ולא במשחק. זה בלתי אפשרי. כשאני מנסה לחקור את הדמות עד אין סוף, המוח שלי מתחיל לקדוח. אתמול ראיתי תינוק בוכה ואמא שלו צחקקה ואמרה ״די אביעדי, די״. זו תגובה לגיטימית אבל פתאום עלתה לי המחשבה שאנחנו לא מתרגשים מבכי של תינוק כי תינוקות בוכים משטויות, לא מדברים שבאמת מסוכנים להם. אבל אולי מבחינת התינוק עכשיו זה סוף העולם. זה גרם לי לחשוב שהעולם מפחיד. והרגשתי שחשבתי על כל זה, איכשהו, בדרך מוזרה, בגלל המשחק.
אבל מה שרציתי לכתוב זה, שבאורח פלא, במקום לקום היום עם גוש מר וסמיך בחזה, קמתי נמרצת. אין לי מושג איך. לרוב אם אני אלך לישון בתחושה מרירה אני אקום עם צורך למות. ואולי זה סתם, אולי חלמתי חלום טוב, או שהגוף שלי שכח בשינה את כל מה שהיה אתמול, אבל אני חייבת לאמץ את זה. לנטוע שורשים. לא להשבר ולהתרסק. כשאני פוקחת את העיניים בבוקר זו הזדמנות חדשה להרגיש טוב. בבקשה אלוהים עזור לי להרגיש טוב. עם העולם, עם עצמי. |
|
|
|
|
;){kind=link}