אני קונה בתחנה המרכזית פיצה מעפנה בחמישה שקלים. בהתחלה היא בסדר יחסית, אבל לכמה ביסים האחרונים יש טעם לוואי מגעיל.
אני לובשת סתם בגדים שחורים נוחים שלבשתי לשיעור תנועה, מעיל ירוק וכובע ירוק. אני מרגישה איתם כמו ילד פושטק ואני גם קצת מתנהגת ככה, בלי לשים לב. לא מאד, רק טיפה, בהליכה, במבטים. אני חושבת שזה אחד הדברים שאני הכי אוהבת במשחק, אחד הדברים שהכי מבדילים אותו מדברים אחרים- החלישה הכמעט טוטאלית שלו על החיים שלי בכל רגע, ההשראה שהוא מכניס בי ברגעים הכי סתמיים, שאלמלא הוא היו כנראה משעממים. כמה אני שונאת שעמום, כמה אני שונאת שרגעים הם סתם. אבל כשאני מרגישה שהבגד שלי הוא תלבושת של ילד פושטק והמבטים שלי בעקבותיו נהיים תמהוניים ואני מסתכלת על אנשים במונית ורואה איך הם בוחנים אותי בחזרה פתאום שום דבר הוא לא סתם. כשעל כל הבעה שלי יש ספוט קטן וכל תנועה שלי משרתת סיפור קטן שבניתי בראש שום דבר לא סתם. וזה מה שאני אוהבת.
איזה כיף שיש משחק בחייך! בתור מישהי שלא סובלת שעמום, אני מוכנה להודות שזו דרך מאוד נחמדה להכניס קצת כיף לשגרה. כל ההשראה, ההתנסות במשהו שונה כל פעם, אפילו לזכות להיות מישהו אחר למעט זמן..
;){kind=link}