היי |
|
הרבה פעמים חשבתי לעצמי פתאום שזה מוזר שיש לי בלוג. הבלוג התקיים באופן כמעט מקביל לחיים שלי. אף אחד מהחיים שלי לא יודע על קיומו, ואף אחד מהקוראים לא מודע לחיים האמיתיים שלי. ובכל זאת, כתובים בו 11 שנה מהחיים שלי. היה לי אותו מכתה ז', ולא הפסקתי לכתוב בו אף פעם. לפעמים המובנות מאליו והטבעיות של זה, פתאום נראת לי כמו דבר מטורף. פרט על עצמי שאני לא מייחסת לו חשיבות בכלל, אבל הוא די מטורף. היה לי צורך בבלוג. הייתה לי תלות בכתיבה בו. לפעמים הייתי ממש חייבת את זה. הייתי כנה בו כמו שלא הייתי לפעמים בשום מקום אחר. הוא היה היומן האישי שלי מבחנתי שנעול באלף שרשראות ברזל ואף אחד לעולם לא יקרא בו. זו הייתה האופציה האחרונה שלי לפעמים, הדרך היחידה שלי לזקק בליל מחשבות לנקודה המדויקת ביותר, שהיא הדבר. הדבר שאני חושבת, הדבר שאני מרגישה, הדבר שאני מנסה להסתיר באלף שכבות ורבדים והסברים. וכל זה היה מונח במקום אחד, תמצית חיי מגיל 12 עד גיל 23. ועכשיו ישראבלוג נסגר וזה מאד מוזר, כי זה הדבר היחיד אולי שהיה לי חשוב בצורה כל כך טבעית ובסיסית, לא משהו שדיברתי עליו, לא משהו שהייתי גאה בו, לא משהו שהתלהבתי ממנו אפילו. פשוט משהו שהיה כל הזמן, ואיכשהו התמדתי בו, 11 שנה. זה נורא מוזר שזה נסגר פתאום והכל ילך לפח. אבל אני פה. אולי זה יהיה אותו דבר עוד כמה זמן, אולי לא. אני לא יודעת. |
|
|
|
|
 | היי.. אנחנו באותה הסירה.. בהצלחה לנו |
|
;){kind=link}