עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

חברים
נערת הגורלJust a JoeRoseרות.GeminiIM AL
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
כל  (1)
ארכיון
אהבה
08/01/2018 08:08
סול
כל
זה כל כך קשה האהבה הזאת לאנשים שצריכה להגמר, שהייתה עתידה להגמר מההתחלה, כזו שאתה ידעת מלכתחילה שיהיה לה דד ליין ובסופה כל אחד ימשיך לדרכו ובכל זאת נכנסת אליה, והיא הייתה קסומה ומתוקה כשהיית בה, כאילו היא עולם ומלואו, כאילו חוץ מאותם אנשים לא קיימים אנשים אחרים, אפילו שזה רק לשבוע, ואז השבוע הזה נגמר, והכל מתמוסס לתוך עצמו, ואולי זה בסדר כי האהבה הזאת עדיין הייתה קיימת, היא הייתה קיימת לתקופה מסוימת שהפכה ליפה ואמיתית וקסומה בגללה, אולי זה בסדר, אבל הלב קצת נסחט, כי איך זה הגיוני, איך אפשר פשוט להמשיך. בין כל האנשים היה גבריאל. הכרתי אותו קצת קודם אבל עכשיו הוא פתח לי את הלב בטירוף, לעיניים אכולות האש שלו, לתאוות החיים המוצנעת, לניגודים הכל כך מהפנטים באישיות שלו. לא הייתי מאוהבת בו, פשוט אהבתי אותו מאד, וזה לא היה רק אותו, זה היה את הרוח שהנוכחות שלו השרתה עלי, זה היה את ההוויה שלו בעולם, ההבנה שיש אנשים שהם חיבור ישיר בין השמיים לקרקע, שמשהו בהם הוא מעבר לחול. הלב שלי מוצף והוא רוצה להכיל את זה אבל גם אולי נרתע קצת עמוק בפנים. זה פשוט מטורף שיש אנשים שאתה יכול כל כך לאהוב, ולפעמים תפגוש אותם בבת אחת והלב יצטרך להתרחב כדי להכיל את הכל.
5 תגובות
פעם
31/12/2017 13:14
סול
אני מסתכלת בתמונות של שירה. בתמונה מלפני כמעט חמש שנים יש צלחת פלסטיק לבנה ועליה פירה גושי עם בצל מטוגן מעליו, חתיכות שניצל וסלט קצוץ חתוך לחתיכות גדולות. אני חושבת לעצמי כמה צבאי זה. כי הפירה והשניצל והסלט החתוך לחתיכות גדולות הם לא רק הטעם שלהם, הם גם הריח של חדר האוכל והקולות של הצלחות המונחות על השולחן והשיחות הצבאיות, המשפטים שמדי פעם נזרקים לאוויר, והאוויר העומד הזה, הסמיך, שיש רק ביום שישי בצהריים בבסיס. הבועתיות של מקום שהוא עולם ומלואו, אבל רק באותם רגעים, ורק למי שנמצא בתוכו, ובחוץ מתקיים עולם אחר לגמרי, שוקק, עם קולות של שוק ורחוב ואנשים בבגדים אמיתיים. כמה מוזרה הטבעיות שבה אתה מתרגל לעובדה שהכל מפלסטיק, הצלחות והשולחנות והטרמוקן והכוסות, שעל הכל מוטבעת חותמת אדומה של צה"ל, שבחדר שלך יש אוויר צה"לי שעומד שם כבר שנים, אוויר שחווה קבוצות קבוצות של אנשים, שנכנסו אליו ויצאו והפכו לחברים הכי טובים לתקופה, כמה מהר אתה מתרגל לרוטינה הבלתי נגמרת של ישיבה ליד שולחנות העץ של הצבא, שלידם קורה הכל, כאילו לא היית רגיל כל חייך לעבור ממקום למקום, ופתאום השולחן הזה, הקבוע, נראה טבעי כל כך, והעוגיות הקבועות של השק"ם, הכל נראה כל כך קבוע וטבעי ומובן מאליו. אני לא יודעת למה, פתאום במבט לאחור, הכל מרגיש לי מוזר ורחוק. 
3 תגובות
סדק
30/12/2017 08:54
סול
אתמול נשברתי. שבוע ניסיתי להחזיק את הסדק הזה, לדחוס אותו בכוח, לאחות חזרה לגוש שלם ויציב, שלא יהיה מקום לשטף להכנס ולהציף את כולי, אני מכירה את זה, אני מכירה את עצמי, השטפים האלה מסוכנים לי, ואני לא רוצה להסתכן, לא בזה, לא עכשיו, לקח לי כל כך הרבה זמן ומאמצים להגיע למקום המאוזן והשמח והבריא, אני לא יכולה לאפשר לעצמי להתחיל ליפול. אבל אתמול בפעם הראשונה מזה הרבה זמן הגעתי הביתה ונכנסתי למיטה ועטפתי את עצמי חזק בפוך ולא הצלחתי להאמין שדברים יחזרו לעצמם, והרגשתי שאני לא מסוגלת, לא מסוגלת להמשיך להתקיים בעולם באחריות, ולעמוד בציפיות, מסוג הפעמים שאני מרגישה מסוגלת להיות רק כמו ילדה קטנה, להתקיים, וזהו. הרגשתי שבועת הביטחון והאמת שלי שעשתה לי כל כך טוב בחודשים האחרונים, מתחילה להתנפץ על ידי דקירות קטנות מהצדדים. לא חשבתי שהן ישפיעו, אתה הרי לא נעלב שאומרים לך שאתה נועז מדי כשאתה בן אדם שמשתוקק להיות נועז וללכת עד הסוף ולעוף עם האמת שלו כל חייו. אתה לא נעלב. אתה לא אמור להעלב. ובכל זאת, משהו בי התכווץ, מפעם לפעם, מהערה להערה, ניקר בצד נסתר של המוח. אני לא רוצה, אני רוצה לחזור לעוף ולחיות את האמת שלי בצורה הכי חזקה ואמיתית זו הדרך היחידה שלי לעוף. אני לא רוצה להפסיק, אני לא חושבת שזה באמת עניין של להתחשב או לא להתחשב באחרים, לעוף על האמת שלך תלוי בעצמך, יש מספיק מקום לכולם. אני לא רוצה להקטין את עצמי, אני לא רוצה לשלם את המחיר הזה. זו לא הדרך, ובכל זאת. אני מקטינה. בצורה כמעט חסרת שליטה.
2 תגובות
התגלגלות
27/12/2017 11:08
סול
אולי זו פשוט דרך להסתכל על העולם, אולי זה מן מנגנון אנושי כזה לנסות למצוא את הדרך שבה הדברים התגלגלו כדי להיות שלמים איתם, ואולי זה באמת כוח מניע שמגלגל ככה את הדברים מסיבותיו שלו שלפעמים אתה מבין ולפעמים לא אבל הן תמיד מוכוונות מטרה ומשמעות. ובכל אופן, ככה או ככה, מעניין אותי איך שאביאל היה כל כך בעל משמעות אפילו שהוא לא יודע את זה ואפילו שלא קרה מהקשר הזה כלום בסוף ואפילו שזה בכלל לא היה קרוב להתממשות. כי יכול להיות שההתממשות בכלל לא הייתה המטרה של ההיכרות בינינו, אפילו שרציתי להאמין שכן. יכול להיות שהתפקיד של אביאל וההתאהבות בו היו רק לפתוח לי את הלב בחזרה לעולם, להיות הזיק שממנו ניצתה ההתרגשות שלי, וממנה ניצתה שמחת החיים שלי, וממנה ניצתה האהבה שלי לאנשים שהיו סביבנו באותה תקופה, והחברויות, ומשם הכל המשיך להתגלגל עד למקום שבו אני נמצאת עכשיו. ויכול להיות שלא, בכלל, אני לא באמת חושבת שאפשר לקרוא את צעדיו של הגורל או אלוהים או מה שזה לא יהיה. זה אפילו קצת יומרני. אבל אני נוטה להאמין שלא משנה אם הסיפור הוא זה שבניתי לעצמי בראש או סיפור אחר, הוא קיים. הוא לא צירוף אקראי של מקרים שנשזרו בדרכי. ואולי דווקא היופי הוא לא באמת לדעת ולא באמת להבין, אבל לסמוך על זה שמכל דבר יוצא משהו בדרכיו העקלקלות, הנסתרות והמוזרות של העולם. גם אם לא יצאה לי אהבה ממומשת מאביאל, קיבלתי ממנו הרבה דברים אחרים. בלי שהוא יודע בכלל.
3 תגובות
יכגנמלל
27/12/2017 00:50
סול
אלוהים תן לי את החיות בבקשה תן לי את הפתיחות לקבל את החיות הזאת עלי את הביטחון לקבל את החיות הזאת עלי תן לי להאמין בלב שלם שהיא מגיעה לי, למצוץ שיאים בתאווה, לא לפחד בצד נסתר של הראש, שאחרי שיא מגיעה ירידה, ולא לפחד שכל הטוב הזה גדול עלי, ולא לפחד שהוא מגיע להצגה שאני, ולא לי כי אני החזקה והטובה והבטוחה היא לא הצגה, היא האני שעבדתי בשבילה, היא מגיעה לי, היא אמיתית גם אם מתחתיה מסתתרות שכבות של רגישות וחוסר ביטחון, גם עם זה היא אמיתית, כי הנפש מורכבת רבדים רבדים, והיא שולחת קרניים החוצה, והקרן הזאת היא אחת הקרניים. אלוהים תן לי את הטבעיות והזרימה והטוב השליו והאמיתי והרך אלוהים תהיה איתי כמו שהיית איתי עד עכשיו
1 תגובות
יכגגח
25/12/2017 08:59
סול
אני לא רוצה להתנצל על זה שטוב לי לא רוצה להתנצל שיש בתוכי גרעין של ביטחון, שעטוף בגרעין של חוסר ביטחון, שעטוף גרעין של ביטחון לא רוצה להתנצל על זה שאני מסוגלת להוציא את עצמי החוצה את הבפנים שלי, את המילים שמתגלגלות לי מהבטן אל הפה, את ההבעות שלי שבהן אף פעם לא שלטתי וגם לא הייתי מודעת אליהן, את שפת הגוף שלי, את הזיק האישי שלי לא רוצה לרסן את זה, לא רוצה להרגיש לא טוב, לא רוצה להתכווץ למשמע המילה ״דומיננטית״ אני לא רוצה כי זה לא הוגן. כי עברתי הרבה כדי להגיע לזה. כי היו לי שנה וחצי קשות, שבחלקן היו נוראיות, והייתי בוכה מעל המזלגות בשטיפה כי לא הייתי מחוברת לעצמי, ולא הייתי מעזה לבקש עט אם לא היה לי כי היה לי כל כך רע וידעתי שבכל דבר שאני אומרת רואים את זה. זה לא הוגן כי כבר חשבתי שאולי זה לעולם לא יעבור, כי ניסיתי וניסיתי ועבדתי והייתי בהודו ונרשמתי לסדנת משחק והכל התלבש על מעטה העצב ולא הצליח להשתלט עליו, והרגשתי חסרת אונים, ואז יום אחד משהו השתנה. אלוהים היה איתי ואני רוצה להאמין שגם לקחתי את ההזדמנות שהוא נתן לי ובגלל זה זה מגיע לי. ופתאום נהיה טוב. והטוב הזה כל כך לא מובן מאליו בשבילי, הביטחון, האמת הזאת שגלויה בתוכי, זה לא מובן מאליו לי בכלל בכלל. אז למה בכל זאת צובט אותי הצורך להתנצל לפעמים.
8 תגובות
אני כל כך
19/12/2017 09:43
סול
אני כל כך רוצה לשחק כל החיים שלי, כל כך כל כך רוצה את זה. הברכיים שלי כבר כחולות מכל הנפילות בשיעורי תנועה, אבל אני אוהבת את זה ככה, אני אוהבת להרגיש איך אני נותנת לרגש להתפרץ מנקודה אחת בתוך הלב ולהשתלט על כל הגוף. אני רוצה לעשות את זה בכל רגע, זה מרגיש לי כאילו כל דבר אחר הוא הסחת דעת, הוא הדבר הלא נכון להתעסק בו בזמן שאני יודעת מה נכון. זה לא טוב העניין הזה, וגם כל עניין המודעות העצמית המתעתעת הוא מפחיד. לפעמים נדמה לי שאני משהו מיוחד באמת ולפעמים אני שואלת את עצמי מה ההבדל ביני לבין עוד מליון אנשים בינוניים שבטוחים שהם יהיו שחקנים. לפעמים אני חושבת שאי אפשר לדעת מה האמת כשהיא נוגעת אליך. ולמרות זאת, אני שמחה שאני כל כך אוהבת את זה. שזה כל כך מובהק וברור ושונה מכל דבר אחר, שאני יודעת שאין לי ברירה, זה יצטרך להיות זה, לא משנה אם יגידו לי אחרת ולא משנה אם זה לא יהיה בטוח, אני יודעת. עכשיו אני יודעת. תמיד ידעתי. חוץ מפעם אחת, שנה אחת, שבה לא ידעתי, ואז הכל היה חשוך ומבולבל. אבל עכשיו אני יודעת אני יודעת אני יודעת. בא לי לצרוח שאני יודעת בא לי לצרוח בכללי בא לי לזוז ולשמוע מוזיקה שתחריש לי את האוזניים בא לי לקפוץ על הקיר וליפול על הרצפה ולקרוע לעצמי את הצלעות על הבמה ושימחאו לי כפיים חזק חזק חזק ואני אתמסר לצליל הגועש. כשחושבים על זה זה מובן מאליו שמי שרוצה תמיד להיות הכי מיוחד ובולט וחרוט בזיכרון ירצה להיות על הבמה. בעיקר כשביום יום זה רק צד בתוכי שאני מנסה לרסן. על הבמה מותר לי. מותר לי לנסות להיות הכי. אני צריכה להיות הכי. זה כבר לא עניין של אגו, אלה דרישות המקצוע. מה אפשר לעשות.
2 תגובות
זמן
16/12/2017 00:20
סול
זה קורה לי לפעמים בלילה, בעיקר. אני הולכת לישון ושמה מוזיקה בטלפון ליד האוזן, ואז פתאום עולה לי הכל. תמונות לא קשורות. הבית ספר האמריקאי בכתה ט׳. הבריכה, שיעורי התעמלות הקרקע באולמות חדשים עם ריח של ספורט, הבריחה שלי ושל טליה למסדרונות שנראו בעצמם אמריקאים ויוקרתיים, היום ששמנו צבעי הסוואה על הפנים והחזקנו עלים מול העיניים כדי לעצבן את רויטל המדריכה. חדר האוכל והפעם ההיא שטליה התלבטה כמה דקות שלמות בין סנדוויץ אבוקדו לסלט ביצים וזה שזה היה ממש חמוד בעיני. עולה לי ימים עצלים עם אור בהיר בבית הפרטי הגדול של טליה, כשבקושי יצאנו מהמיטה, אולי רק כדי להכין עוגיות, ואז נסענו לסופר במושב על האופניים של טליה, היא רכבה ואני ישבתי מאחורה על הסבל הקטן. עולה לי הבית הישן וקיצים במקלחת קרה, ולילות בתל אביב עם מגמת תיאטרון שהרעידו לי את הנקודה הקטנה בלב. ואז שכיבה במיטת יחיד בשעה מאוחרת, כשזולגות לי דמעות ככה סתם והחלון פתוח ורוח חמימה מייבשת לי אותן. זה נראה לי מטורף שהייתי אז בת 15. זה נראה לי מטורף שעבר מאז כל כך הרבה זמן. נראה לי מטורף שזו הייתי אני. נראה לי מטורף שזה מרגיש קרוב ורחוק כל כך בו זמנית. הכל פשוט בלתי ניתן לי לעיכול למרות שזה מה שאני עושה כל החיים שלי בעצם, בחוסר מודעות, כמו כולם, מעכלת את זה שהזמן עובר, ושדברים משתנים, וגם נשארים בדיוק אותו דבר.
3 תגובות
טיול
15/12/2017 00:18
סול
מישהי שהייתה איתי בשכבה כבר כמעט שנה במזרח. התמונות שהיא מעלה קסומות ומלאות בעניין והנאה ושגרה נעימה, ואני חושבת שחלק מהקסם הוא שזה קצת מפתיע אותי שדווקא היא נהנית ככה. זאת אומרת, נהנית זה בסדר, זה רגיל, אבל שהיא ממש בחרה להאריך את הטיול לכל כך הרבה זמן. זה קצת צובט לי באופן די חיובי, ועושה לי חשק לטוס שוב. את הטיול שלי אני אזכור מאד לטובה, כי שירה ואני התקרבנו בצורה עמוקה ואמיתית ושגרתית וחד פעמית, וכי נהניתי והכרתי אנשים וחוויתי חוויות וכי אני כמעט תמיד אזכור דברים בצורה טובה, כי כל מה שעברתי היה הכרחי בעיני. ולצד כל זה, זו הייתה גם תקופה מוזרה ולא קלה. לא בגלל החוויות שהעניק לי הטיול עצמו, אלא הבסיס שעליו קיבלתי את כל זה. התשתית שעליה הכל נחת- יצאתי מהצבא לא לגמרי מחוברת לעצמי. הרגישות שלי לדברים האלה נורא גבוהה וזה היה לי קשה וצורמני, הרגשתי שאני לא נוכחת אמיתית ומרגישה בכל סיטואציה, הרגשתי לא מחוברת. ודווקא הטיול העניק לי הרבה רגעים של חיבור מחדש, זמנים שבהם הכל היה פתאום טבעי ואמיתי ופשוט קרה ואני הייתי בתוך זה, נהנית מהעולם ומהחיים ומעצמי ומאנשים. רגעים שבהם נפעמתי מנוף דבר שריגש אותי כי כמה זמן לא התרגשתי מנוף, כמה מנותקת הייתי תקופה ארוכה, נמצאת בתוך אוויר מסוים ולא מרגישה אותו, את הייחוד שלו, את הריח שלו. כמה זה חסר לי. כמה חסר לי לצחוק מהסרעפת ולהזכר במה באמת באמת מצחיק אותי. ואז הדברים האלה קרו, בטיול. אבל פתאום אחרי שהם קרו, משהו בי היה מתהפך. הייתי נבהלת, מסתגרת, נסוגה. לא מאמינה שהטוב הזה קרה לי. לא מאמינה שהוא ימשיך. לא מסוגלת להכיל את ההרמוניה הזאת, אז הייתי שורטת אותה. עד שהיא הייתה נהרסת. אולי זה חלק מהאישיות שלי, אני נוטה להאמין ומקווה שלא. שזו הייתה תקופה. תקופה קצת ארוכה וקשה שבה שכחתי כמה טוב אני יכולה לחוות, ושכחתי שזה מגיע לי. אני מרגישה שהיום תודה לאלוהים אני מרגישה יותר שזה מגיע לי. אני מרגישה פתוחה וחשופה ונרגשת לקבל על עצמי חוויות בצלעות פתוחות לרווחה ולא להרחיק אותן ממני כשאני מעכלת את היופי שבהן. אני רוצה לטייל שוב, עם ההרגשה החדשה הזאת.
2 תגובות
פיצה במרכזית
11/12/2017 17:55
סול
אני קונה בתחנה המרכזית פיצה מעפנה בחמישה שקלים. בהתחלה היא בסדר יחסית, אבל לכמה ביסים האחרונים יש טעם לוואי מגעיל. אני לובשת סתם בגדים שחורים נוחים שלבשתי לשיעור תנועה, מעיל ירוק וכובע ירוק. אני מרגישה איתם כמו ילד פושטק ואני גם קצת מתנהגת ככה, בלי לשים לב. לא מאד, רק טיפה, בהליכה, במבטים. אני חושבת שזה אחד הדברים שאני הכי אוהבת במשחק, אחד הדברים שהכי מבדילים אותו מדברים אחרים- החלישה הכמעט טוטאלית שלו על החיים שלי בכל רגע, ההשראה שהוא מכניס בי ברגעים הכי סתמיים, שאלמלא הוא היו כנראה משעממים. כמה אני שונאת שעמום, כמה אני שונאת שרגעים הם סתם. אבל כשאני מרגישה שהבגד שלי הוא תלבושת של ילד פושטק והמבטים שלי בעקבותיו נהיים תמהוניים ואני מסתכלת על אנשים במונית ורואה איך הם בוחנים אותי בחזרה פתאום שום דבר הוא לא סתם. כשעל כל הבעה שלי יש ספוט קטן וכל תנועה שלי משרתת סיפור קטן שבניתי בראש שום דבר לא סתם. וזה מה שאני אוהבת.
1 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »